אבי היקר שהיה מסיע אותי

הצילום הפשוט התמים הראשוני חוגג עכשיו את ניצחונו בזמן.

1969 אני  בן 17 תחילת ימי כצלם, נכנסתי למרתון של  צילום על מנת להשיג תעודת עיתונאי,

היתה בי איזה ידיעה עמוקה שתעודה כזו היא כרטיס כניסה לעולם שבחוויה שלי היה חסום בפני אז.

כל חברי עמדו לפני גיוס, לא ויתרתי על הרצון לחבור אליהם לחלק מהחויות שלהם.

הייתי יוצא מבית הורי ברמת גן על אופני או עם אבי היקר שהיה מסיע  אותי .

חצינו את הגבול בין הערים בין ילדות לבגרות. קראנו להתרחשות הזו  "סיבוב" הפצה לעיתונים . 

ככה  התייצבתי כמה פעמים בשבוע במערכות, בפני עורכי העיתונים, "דבר" "על המשמר" הארץ" ל"מרחב " ועוד ועוד.

"מוכר" תצלומים שונים שהפקתי  שהיה בהם משהו תמים ואחר.

זו היתה תחרות לא פשוטה עם צלמים מקצועיים בני 25  שהביאו ערב ערב תצלומי חדשות  של ראשי מדינה ו"התרחשויות חשובות".

לאט לאט ביסודיות צברתי  קבלות שסיפרו שאכן התפרנסתי מצילום עיתונות.

בגיל 18  זכיתי בתעודה המיוחלת .

במוזיאון ארץ ישראל  תיפתח ביום ראשון  התערוכה  "בר כוכבא ".

משתתף בה גם הצילום הראשוני הפשוט הזה.

מאיה מוסק תחקירנית  התערוכה כתבה לי :"המעצבת שלנו השתמשה בו כתצלום מפתח לפרק על ל"ג בעומר וכפי שתראה  בתערוכה היא עשתה איתו משחק עיצובי שתואם את הקונספט של התערוכה המדבר על שבירת מיתוס."

מאיה היתה זו שגילתה לי לפני שנה על דבר קיומו של הצילום כשמצאה  אותו במכון לבון .

 שמחתי להשתתף  וגם השם "בר כוכבא " שמלווה אותי מילדותי בהקשר  סבא שלי  הוגו הרמן שהיה חבר היה פעיל באגודת הסטודנטים היהודים "בר כוכבא".ריגש אותי .

 ניסיתי לעניין אותה בצילומים של סבא עם חבריו מבר כוכבא ,אבל לא לשם כיוונה התערוכה.

ככל שהשנים עוברות אני מבין שדימויי מקבל משמעות ותוקף ונטען כל פעם מחדש בעיני המתבונן , כל דימויי שהונח שם בחוץ במרחב הזמן יש לו פוטנציאל להטען במשמעות חדשה טריה ומפתיעה .