אבי היקר שהיה מסיע אותי

הצילום הפשוט התמים הראשוני חוגג עכשיו את ניצחונו בזמן.

1969 אני  בן 17 תחילת ימי כצלם, נכנסתי למרתון של  צילום על מנת להשיג תעודת עיתונאי,

היתה בי איזה ידיעה עמוקה שתעודה כזו היא כרטיס כניסה לעולם שבחוויה שלי היה חסום בפני אז.

כל חברי עמדו לפני גיוס, לא ויתרתי על הרצון לחבור אליהם לחלק מהחויות שלהם.

הייתי יוצא מבית הורי ברמת גן על אופני או עם אבי היקר שהיה מסיע  אותי .

חצינו את הגבול בין הערים בין ילדות לבגרות. קראנו להתרחשות הזו  "סיבוב" הפצה לעיתונים . 

ככה  התייצבתי כמה פעמים בשבוע במערכות, בפני עורכי העיתונים, "דבר" "על המשמר" הארץ" ל"מרחב " ועוד ועוד.

"מוכר" תצלומים שונים שהפקתי  שהיה בהם משהו תמים ואחר.

זו היתה תחרות לא פשוטה עם צלמים מקצועיים בני 25  שהביאו ערב ערב תצלומי חדשות  של ראשי מדינה ו"התרחשויות חשובות".

לאט לאט ביסודיות צברתי  קבלות שסיפרו שאכן התפרנסתי מצילום עיתונות.

בגיל 18  זכיתי בתעודה המיוחלת .

במוזיאון ארץ ישראל  תיפתח ביום ראשון  התערוכה  "בר כוכבא ".

משתתף בה גם הצילום הראשוני הפשוט הזה.

מאיה מוסק תחקירנית  התערוכה כתבה לי :"המעצבת שלנו השתמשה בו כתצלום מפתח לפרק על ל"ג בעומר וכפי שתראה  בתערוכה היא עשתה איתו משחק עיצובי שתואם את הקונספט של התערוכה המדבר על שבירת מיתוס."

מאיה היתה זו שגילתה לי לפני שנה על דבר קיומו של הצילום כשמצאה  אותו במכון לבון .

 שמחתי להשתתף  וגם השם "בר כוכבא " שמלווה אותי מילדותי בהקשר  סבא שלי  הוגו הרמן שהיה חבר היה פעיל באגודת הסטודנטים היהודים "בר כוכבא".ריגש אותי .

 ניסיתי לעניין אותה בצילומים של סבא עם חבריו מבר כוכבא ,אבל לא לשם כיוונה התערוכה.

ככל שהשנים עוברות אני מבין שדימויי מקבל משמעות ותוקף ונטען כל פעם מחדש בעיני המתבונן , כל דימויי שהונח שם בחוץ במרחב הזמן יש לו פוטנציאל להטען במשמעות חדשה טריה ומפתיעה .

גבי הרמן " לא רבים יודעים זאת אבל הפתרונות שהוא הציע הצילו חיילים רבים".

לפעמים, מזדמן לשמוע דברים שלא ידעת מעולם על הוריך. לאו דווקא עניינים אישיים ואינטימיים, אלא פרקי חיים ואירועים שאבא ואימא לא סיפרו עליהם במהלך שגרת החיים. 

כך אירע בשבעה של נחמיה יעקובוס , שנפטר לאחרונה, הוא ורעייתו רות יעקובוס, היו חברים טובים של הורי. בנם רפי סלע, אחיו הגדול של חברי הטוב ושכני איתן. העלה זיכרונות , והחל מספר סיפורים על אבא שלי , שסיים ביקשתי להקליט כמה תמציות , עזוב , אכתוב לך אעשה זאת בחפץ לב , וכך עשה .

 אבא, גבי הרמן, שירת בחיל הספקה כקצין מ-1949 ועד 1958, ומילא מספר תפקידים בחיל, בהם ראש מדור ציוד וראש מדור תכנון ופיתוח. היה איש שהמציא פטנטים , שהשתחרר ערכו לו חבריו פקודיו חוברת איורים שבאחד מהם איור של דוד בן גוריון מעניק לאבא תעודת הוקרה על אחד הפטנטים שהמציא .

 "איש מקצוע טוב", נכתב בתעודת השחרור שלו בלשון הצבאית היבשה. "ביצע את כל התפקידים המוטלים עליו לשביעות רצון מפקדיו עליו". כזה היה אבא צנוע , מים שקטים ,ממכתבו של רפי התברר לי עד כמה השפיע על הקריירה המקצועית של רפי, וגם ייעץ וסייע בכמה פיתוחים בכלים צבאיים. 

על הקשר ביניהם כתב רפי: "מגיל צעיר יחסית נקשר בינינו קשר מאד מיוחד שבו הוא אט אט הפך להיות מנטור שלי בכל מה שעשיתי בחיי המקצועיים". ההשפעה הזו סייעה לו לנווט את חייו המקצועיים בעיקר בעת שירותו הצבא. כך היה לדבריו כאשר לאחר שירות כמדריך בבית הספר לחימוש הוצע לו לחתום קבע. כשסירב רפי ניסו לשכנעו בהבטחה שייצא ללימודים בטכניון על חשבון הצבא ואחר כך ימשיך עוד שנים אחדות בקבע. "את ההתלבטות הזאת, כמו הרבה אחרות, הבאתי לפתחו של גבי", סיפר רפי. "בחיוך הביישני שלו ובשקט הנפשי אמר לי כך: אני רואה רק יתרונות בהצעה... ראשית היא תגרום לך ללמוד ביסודיות, תוך מתן כל הסיוע, ללא תשלום. היא תפתח בפניך פרויקטים גדולים ותיתן לך ניסיון מקצועי שלא תוכל לקבל בשום מקום אחר. ובכלל היא תחסוך להוריך הרבה כסף על לימודי הנדסה בטכניון". 

העצה של אבא שכנעה את רפי. והמציאות הוכיחה לו עד כמה צדק אבא. הוא הלך לקורס קצינים ואז פרצה מלחמת ששת הימים. בתום המלחמה הוצב כקצין צעיר ברמת הגולן והתמודד עם חורף קשה וטנקים ישנים שהמים קפאו ברדיאטורים. לימים שובץ בצוות התכנון הראשון של טנק המרכבה. "ובאמת נבואתו של גבי התממשה לחלוטין", סיפר רפי. "מדי פעם כשהייתי מדווח לו על הישגיי המקצועיים בחיל החימוש לא היה גאה ממנו... כאילו הייתי הבן שלו והוא כוון אותי להצלחה. כל פגישה ושיחה בינינו הייתה קרובה ונעימה כמו שלא הייתה עם שום אדם אחר בקרבתי". "

גבי התמחה בנושא האלומיניום ברמה שלא תבייש פרופסורים לחומרים במכללות היוקרתיות בעולם. דרך המעבדה, השינון והלימוד והעבודה המקצועית באלבר, הוא הביא את הידע שלו לרמה גבוהה ביותר", כתב רפי. בינתיים הוא מונה בצבא כאחראי על הנגמ"שים החדשים שרכש צה"ל מהצבא האמריקאי, שחלקם הגיעו ארצה ישר מן המלחמה בווייטנאם, וזכו כאן לכינוי "זלדה". הנגמ"שים נקלטו במהירות, אבל לאחר זמן החלו להתעורר בעיות. "ניסינו כמיטב יכולתנו למצוא להן פתרונות למרות שהאמריקאים הרימו ידיים כבר בהתחלה... ואז כמובן היה את גבי... ביליתי שעות במעבדה ב'אלבר' עם דוגמאות של החומרים והתכנונים שלנו. 

לא רבים יודעים זאת אבל הפתרונות שהוא הציע הצילו חיילים רבים משריפה ופגיעה בנגמ"שים האלה". רפי לא שכח את הפגישה הראשונה עם אבא בנושא הזלדה, כאשר חזר מביקור אצל היצרן בארצות הברית שבו ביקש וקיבל הסביר על הרכב האלומיניום שהיוו את "השריון" של הנגמ"ש. "זו הייתה אחת הפעמים היחידות שראיתי אותו צועק", שחזר רפי. "אתם השתגעתם?", צעק אבא. "אלומיניום – מגנזיום? זה הלפיד הגדול ביותר שיש..." אבא הסביר לי את הסכנה הגדולה של ״השריון״ הזה וגרם לנו להכניס כמה שינויים מהותיים מידיים בזלדה. החשוב והגדול ביניהם היה פרויקט מכלי דלק נתיקים העשויים פלדת שריון שהצילו ממות ושריפה מאות חיילים במשך שירות הזלדה בצה״ל. הפתרון השני בא קצת לאחר מכן כשניסינו לחבר התקנים לקירות הפנימיים ללא הצלחה. הפתרון של גבי (מרווחים מרותכים) נמצא עד היום על גבי כל התקן בזלדה". לימים לאחר שאנשי היחידה שיפרו את צורת הייצור הם זכו בפרס. "כשבאתי לגבי עם התעודה אמרתי לו - חצי שלך", כתב גבי. "הוא חייך ואמר: החצי הקטן, כי אתה תמיד תהיה טוב ממני". 

"גבי הרמן הלך לעולמו מוקדם מדי ואני נותרתי עם געגועים לאיש קטן וצנוע עם לב ענק וידע חובק עולם", סיכם רפי. ואני זכיתי לשמוע עוד משהו שלא ידעתי על אבי האהוב והיקר

מחזיק משמאל אבא, חוגגים  עם נחמיה  במרכז ורות יעקובוס בביתם  ברחוב ביאליק ברמת גן 

תמיד ידע לתת עצות בכל נושא ותמיד באהבה .

אתמול היו 20 שנה לרבין , והיום 32 שנה לאבא שלנו גבי

עוד מעט אהיה בן 64 מנין חדש 32 שנה עם אבא מדהים ו32 שנה של ללמוד לייצר אלטרנטיבה לאהבה שקיבלתי .

במהלך השנים חקרתי מאיפה שאב אבי את כוח האהבה שהעניק לנו ככל שהעמקתי נגלה לי שהוא ייצר אותה אבא היה כמו בית חרושת קטן של אהבה התנאים שגדל בבית סבא הוגו וסבתא פאולה לא בדיוק הביאו לו את ביקש ,אני אומר זאת בזהירות ובכבוד לסבא הוגו שלא הכרתי ומאד מעריך את פועלו ולסבתא פאולה שזכיתי להכיר והיתה לי כאם שניה אוהבת מאד .

לצד זאת מתוך סיפורים הבנו שהוא היה צריך ליצר אלטרנטיבה לחיים בבית הוריו והוא בחר לייצר אהבה כאלטרנטיבה לחיים, לא סתם זכו הוא ואמא למצוא אחד את השניה בתום מלחמה עולם שניה

32 שנה חייתי עם אבא מדהים , למדתי ממנו עולם ומלואו איש אשכולות , ממציא, מתרגם , מהנדס. צייר ,בלשן, זכיתי באבא שנתן לי פשוט אהבה ללא תנאים. 

זכיתי להיוולד לבית אולפנא נורא חזק של אהבה שלצד ידע וחכמה סיפר לי משהו גדול על אלטרנטיבה לכאב, לקושי , לעימות היום יומי עם קושי מגבלה ,ואיך יוצרים ביום יום אלטרנטיבה .

כשחליתי בגיל שנתיים בפוליו , בנה לי אבא מסילת רכבת על גשרים מעל מיטתי כדי שאזיז ראשי ואתחיל נוע , כשגדלתי מעולם לא היתה המגבלה והקושי סיפור עבורי ,וכך גם ראה אותי אבי .

מעט עלתה בי השאלה איך זה שלא נוצרה בי מרירות , כעס , תחושה של לא מגיע לי , או למה לאחרים זה לא קרה ולי כן . מאמין כי זה מתוך שבחרתי למסע הורים שחיזקו בי את אותה מיומנות להטעין עצמי כל הזמן באור ,להאמין באדם, למדתי מאבא שהאלטרנטיבה של האהבה זה לא להיות כל הזמן שמח זה לא ,למדתי שהאלטרנטיבה של האהבה זה להיות מחובר לכוח הפנימי ,לדעת לייצר ממנו כוח נוסף שוב ושוב .

כזה היה האיש ידע להאיר חושך , למצוא זוית מחזקת , להביא הקשרים נוספים לקיימים

והכל על מצע של חסד, מעולם לא היתה התנשאות או תחושה של אני יודע .

אחותי היקרה יהודית כתבה לי הבוקר ששמעה השבוע בהרצאה של דב אלבויים "את המשפט המצויין–שעצה היא נתינה מתוך חסד- כל כך מתאים לאבא איש שתמיד ידע לתת עצות בכל נושא ותמיד באהבה .

סרט על הקמת קיבוץ עין גב שגבי נמנה על מייסדיה

פרידה מאבא

אבא שלי אושפז רק אחרי שהמערכות קרסו הוא כבר לא היה יכול לאכול שבועות לפני מותו ניתחו וסגרו כי כבר לא היה מה לעשות הרופא לא חסך מאיתנו את האמת , אין מה לעשות הכל נגוע סרטן בלבלב

הוא שכב בבית החולים בקרתי אותו ,פחדתי מאוד לפגוש בו לפגוש במוות .

אהבתי אותו מאוד ,הלכתי ביקורים קצרים של כאב גדול.

בתחילה עוד היה דיבור הבאנו לו את הסודה שככל כך אהב אח"כ הוא שכב בחדר אחר לבד ממש ימים לפני מותו כתב לי פתק

כף היד עדיין היתה יפה וחזקה, הכתב היד הנקי והברור שלו כבר היה משובש שבור לדבר הוא כבר לא יכל לדבר.

הצלחתי לפענח את הכתוב ארבע אותיות נ ג מ ר רק אני והפתק לא יכולתי להכיל את הנגלה .

אבי האופטימי שלא דיבר ולא התלונן כמעט מעודו הרגיש צורך לומר את האמת כל כך קרוב למוות שלו

לא ידעתי איך להתמודד עם חוסר האונים עם הידיעה הברורה הזו על הסוף עכשיו עובר בי עצב גדול .

שהשארתי אותו לבד.

עם אמא הייתי במותה ויכולתי זו כבר היתה חוויה אחרת .

כעבור ימים אחדים נפטר בתל השומר , בזמן מותו לא הייתי לידו

לא נפגשנו יותר, הוא תרם את גופתו למדע .